» In Order To Shoot The Characters You Have To Love Them
by Shmulik Duvdevani.

"כדי לצלם את הדמויות, צריך לאהוב אותן"

פרד קלמן נודע בעיקר בזכות עבודתו כצלם בשרות בלה טאר, אך מאחוריו גם קריירה מרשימה כבמאי. "השוליים מראים את פניה האמיתיים של החברה", הוא אומר בראיון. אז מה הוא גילה על הסט של "סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה? שמוליק דובדבני

במאמר הספד על אמנות הקולנוע שפרסמה סוזן זונטג בשנת 1996, הקפידה חוקרת התרבות והפמיניסטית המהוללת להזכיר שלושה סרטים שנוצרו באותה תקופה והעידו מבחינתה שבכל זאת לא הכל אבוד. היו אלה "עירום" של מייק לי הבריטי, "אמריקה" של ג'אני אמליו האיטלקי ו"גורל" בבימוי פרד קלמן הגרמני.

היתה בקביעה זו הבעת אמון גדולה ביוצר צעיר, במאי וצלם, שנמשח על ידי הכוהנת הגדולה לאחת התקוות הגדולות של הקולנוע האמנותי העולמי. הדברים מחמיאים עוד יותר, אם ניקח בחשבון ש"גורל" היה סרטו העלילתי הראשון באורך מלא של קלמן. עבודה קולנועית המבוימת בסגנון ריאליסטי מחוספס מאוד ועוקבת אחר תנועתם הלילית של גבר ואישה אל מחוזות ההשפלה והאומללות.

השבוע נחתמת בסינמטקים ברחבי הארץ רטרוספקטיבה שנערכה ליוצר הייחודי הזה, המוכר לסינפילים המקומיים כצלם שני סרטיו האחרונים של בלה טאר ההונגרי, "האיש מלונדון" ו"הסוס מטורינו". זו כללה, מלבד "גורל" שנעשה ב-1994, גם את "נפילה" (2005), סרט שצולם בריגה בירת לטביה ומביא את סיפורו של גבר החולף באקראי על פני אישה צעירה הקופצת מגשר ומפתח אובססיה באשר לזהותה, וכן את "רדת הליל" (1999) שבמרכזו זוג אוהבים במסע לילי של פרידה ואיחוד מחדש.

מתוך "נפילה" סרטו האחרון של פרד קלמן כבמאי

לקינוח המחווה תוקרן השבוע יצירתו המונומנטלית של קלמן, "קיפאון" (1998), שלוש שעות ו-20 דקות אורכה, על אודיסיאה של אם ובנה הנמלטים מדירתם ומאבי המשפחה האלים. רגע לפני שעזב את הארץ התעכב קלמן - שגם מעביר בקביעות סדנאות אמן בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב - לשיחה קצרה על עבודתו ועל חברותו ארוכת השנים עם בלה טאר, מאחרוני המאייסטרים של אמנות הקולנוע.

"הסרטים שלי עוסקים בזרות, ניכור, ובאירופה כמקום שמורכב מהרבה תרבויות ושפות", מנסח קלמן את מאפייני יצירתו. "הרבה מדינות באירופה לחמו אלה באלה, ומה שמשותף להן זו חוויית המלחמה והכאב. אני יוצא מתוך הגיוון הזה, ומביא את סיפוריהם של אנשים ממקומות שונים הנאבקים למען חיים טובים יותר, לממש את חלומותיהם ותשוקותיהם".

מערכות היחסים המתוארים בסרטיו מאופיינות באכזריות שמפגינים עלובי חיים, בעיקר מהגרים, אלה כלפי אלה. מבחינה זאת, ניכרת עליהם השפעת סרטיו המוקדמים של הבמאי הגרמני ריינר ורנר פאסבינדר ("פחד אוכל את הנשמה"), שגם הם עסקו בדמויות מיואשות משולי החברה.

"אם אתה רוצה לומר משהו על העולם שאנו חיים בו, חשוב להתבונן בחלקים החלשים של החברה", מסביר קלמן את משיכתו לגיבורים אלה. "אם אתה רוצה להכיר את מאפייניה של חברה מסוימת, עליך להביט אל השוליים שלה. הם מראים את פניה האמיתיות של החברה. ואם אתה רוצה לדעת משהו על בני אדם - עליך להביט אל מעמקיהם החבויים, דבר שמתאפשר ברגעים של משבר, באותן סיטואציות שבהן נבקעים סדקים בפני השטח".

כמו בסרטי טאר, אחד מסימני ההיכר המזוהים עם עבודתו של קלמן כבמאי-צלם הוא השוטים הארוכים. אך אלה מאופיינים בדינמיות רגשית קיצונית לעיתים - עובדה המבחינה אותם מהשוטים המתמשכים והמהורהרים של טאר. "אני מאוד מושפע ממוזיקה", מסביר קלמן. "אחד המלחינים הראשונים שאהבתי היה ברטוק. הקומפוזיציות שלו מבוססות על זרימה של זמן ושינויים בלתי מורגשים של תנועה שמעבירים אותך ממצב למצב. מצאתי את זה גם אצל אנדריי טרקובסקי וטאר".

הקשר בין קלמן וטאר החל בפגישה מקרית בבית קפה בברלין והמשיך באקדמיה לקולנוע שבה למד קלמן, ובה העביר טאר כיתת אמן. "מתנת גורל" מכנה קלמן את המפגש ביניהם. ב-1995 הזמין אותו טאר לצלם את סרטו הקצר "מסע על פני הערבה". כיום הוא נמנה על סגל המורים בבית הספר לקולנוע שהקים טאר בעיר סרייבו, אחרי שהכריז על פרישה מבימוי סרטים. "בית הספר מייצג גישה לעשייה קולנועית בלתי מתפשרת מתוך נאמנות לחזונך", מאפיין קלמן את המוסד החדש. "זאת הגישה שבלה תמיד החזיק בה. לעבוד בקולנוע בצורה חופשית, אמנותית ומאתגרת".

לאחרונה צילם קלמן את הסרט הישראלי היפה "סוכריות", בבימויו של יוסף פיצ'חדזה, ומתבקש לשאול אותו על החוויה הזו שאותה הוא זוכר לטובה. "בחרתי שלא להתייחס אל 'סוכריות' כסרט ישראלי, אלא כסרט על בני אדם עם שאלות ובעיות שדן בנושאים אוניברסליים", הוא אומר. "אני חייב לאהוב את הדמויות שאני מצלם, אחרת איני יכול לצלם (גם להרוג) אותן", הוא צוחק.

"הצילום לעולם אינו מסתפק בפני השטח. הוא מבקש לחשוף. לגלות משהו חבוי. זה מתאפשר רק אם יש חיבה. כך זה היה גם עם 'סוכריות'. ניסיתי לאהוב את הדמויות, להבין אותן. לא להעדיף אחת על פני האחרת. הן בסדר גם אם הן גורמות הרבה בעיות, אך לעולם אינני נגדן. מבחינתי אין כאן הבדל בין לצלם סרט כבמאי או רק כצלם".

..................................................................................................................................................................
("In Order To Shoot The Characters You Have To Love Them"
by Shmulik Duvdevani, ynet, Israel, 2014 February 25)